<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ב'</h1>
<h2>דף לו.</h2>
גרסינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה [י"ט ע"א] אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. פירוש אמנה, כתב ללות ולא לוה אלא שסמך על אמונתו ומסר לו שטר ההלואה, בזה אינו נאמן. ושיילינן דקאמר מאן, אילימא דקאמר לוה כל כמיניה והלא העדים החתומים בשטר מעידים שלוה בפניהם, ואלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה, ואלא דקאמרי עדים, היכי דמי, אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני, ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני נימא בהו הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומהדר לעולם דקאמר מלוה ודקאמרת תבא עליו ברכה הב"ע כגון שחב לאחרים. פירוש חב לנושים לו כשמודה שאמנה הוא זה, שאין לו דבר אחר להגבותן כי אם חוב זה, הילכך לא מהימן שהרי הוא משועבד חוב זה אצל ב"ח מדרבי נתן וכו'. רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימני כדרב כהנא דאמר אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה, והילכך סהדי נמי הואיל ועולה מתקריא שטר אמנה הא קי"ל דסהדי אעולה לא חתימי, וכי אמרי חתימי לא מהימני לשוויי נפשיהו רשיעי. והכי אמר רב שישא בריה דרב אידי ש"מ מדרב כהנא עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מ"ט עולה הוא ואעולה לא חתימי. וכן הלכתא. מכל זה למדנו שכל שטר שיהיה מקויים כראוי והוא חב לאחרים כשמודה שהוא אמנה לא מיבעיא לוה דלא מהימן אלא אפילו מלוה וחב לאחרים בהודאתו אינו נאמן, וכ"ש עדים דאין נאמנין ואפילו על שטר שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאעולה לא חתימי. ועל זה הקשו הראשונים מלוה אע"ג דחב לאחרים אמאי לא מהימן משום טעם מיגו דהוה יכול למחלו ללוה, דהא מצי מחיל אע"ג דחב לאחרים, דהא לא עדיף נושה בחברו וחברו בחברו ממוכר שטר חוב לחברו ומחלו שהוא מחול [ב"ב קמ"ז ע"ב]. ובזה מצאתי כמה תירוצים בכמה פנים. הרב בעל המאור ז"ל תירץ דהכא ליכא לא מגו דמחילה ולא מגו דאי בעי קלתיה, דשאני הכא דאיכא למימר איערומי קא מערים, למחר מפיק ליה לשטרא בבי דינא אחרינא וגבי ליה. והצרפתים תירצו דהכא בשטר מקויים עסקינן ואתי מלוה שני למגבי בהאי שטרא מכח ב"ד ומדר' נתן, וכגון דאתו לבי דינא מקמי דלימא דהאי שטרא אמנה הוא, וכיון דמצווין ב"ד להוציא מידו לתת לזה כמאן דמפיק ממונא מיניה דאמי ואי בעי האי מלוה מריה דשטרא למחול ללוה לא מצי מחיל, כדאמרינן [גיטין ל"ו ע"א] גבי פרוזבול דאינו משמט, דכללא הוא דכל מילתא דרמיא אבי דינא כמאן דנקט משכון דאמי, אבל מוכר שטר חוב מדעתיה דנפשיה עביד ומצי מחיל ליה, דנהי דלוקח זה ככח דמלוה ויש לו כח לתבוע מן הלוה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את, אבל אי פרעיה לוה למלוה לאחר מכן שמכרה לו או שמחל לו המלוה בחנם ודאי מחול הוא ולית ליה ללוקח למהדר עליה דלוה אלא עליה דמלוה, והכי הלכתא, אבל הא דר' נתן כיון שחייב לחברו ובא לב"ד וחייבוהו ללוה לתת לו מקרא דר' נתן אי פרע לוה למלוה דידיה חייב הלוה לאגבויי זמנא אחריתי לזה שחייבוהו, ע"כ לשון הצרפתים. גם הראב"ד ז"ל תירץ דנהי דמשום מגו מהימן אנפשיה אבל לאורועי לסהדי ולמימר דאשקרא חתימי הא לא אמרינן, ולהכי לא מהימנינן ליה משום מגו לטענתא דשקרא, דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן, שכל ישראל בחזקת כשרות הן עומדין. גם יש מתרצים דכי אמרינן דיכול (למחות) [למחול] ה"מ לגבי קונה לפי שלא היה לו בשטר החוב זכות מתחלה קודם שלקחו והוא לא לקחו אלא לכשיפרע הלוה החוב שיהיה שלו, אבל לגבי בעל חוב דידיה אם הוא היה חב לאחרים אינו יכול למחול לפי שבעל חוב ידו כידו וכי היכי דמשעבד לדידיה משתעבד נמי לבעל חוב דידיה, וכדאמרינן [כתובות פ"ה ע"ב] גבי אשה המכנסת שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מ"ט ידו כידה.
<h2>דף נד:</h2>
ויש לברר אי שטרא דאית ליה למלוה שני על לוה זה שאנו רוצים להוציא החוב ממנו ולפרוע לראשון לא כתיב ביה נאמנות וטען הלוה שפרוע הוא, וקי"ל דאי אמר לשתבע לי משתבע ליה [שבועות מ"א ע"א], ונמצא שאינו יכול לגבות ממנו כלום אלא בשבועה, והמלוה שטוען פרוע הוא אינו יכול לישבע שאינו פרוע, בהא היכי דיינינן. ומסתברא ודאי דמפסיד מלוה הרוצה להפרע מחוב זה ומחרים סתם על הלוה שלו שכן הוא כדבריו שהוא פרוע. ואית דאמרי דמשתבע שבועה חמורה בנקיטת חפץ כדין הטוען אין בידי במה לפרוע חובי שכתבנו בשער ג' שהקדמנו. ואם מת זה ונשארו יורשיו וטען הלוה פרוע הוא נשבעין יורשין שלא פקדנו אבא וגובה זה חובו מן הלוה של אביהם, ואם לא רצו לישבע חוזר זה עליהם אם יש להם נכסים אחרים. ואם אין להם נכסים אחרים וטוענין שאין יכולים לישבע שבועה זו הרי הם נשבעין שאין בידם במה לפרוע חוב מורישם. ואיכא מ"ד המלוה הראשון שהוא בא מחמת השני נשבע שלא פקדני המלוה השני וגובה מדתנן [כתובות פ"ו ע"ב] אבל משביע הוא את יורשיו ואת הבאים ברשותיה. וכל זה כתב הרב בעל העטור דהאי סברא בתרא ליתא, וכמו שאני עתיד לכתוב למטה מזה בענין מכירת שטר חוב. ויש מן המורים שהורו דלא אמרינן חב לאחרים אינו נאמן אלא כשחובו של זה כנגד חובו של זה, שמפסיד להם ולא לו, אבל אם מפסיד בהודאתו לו ולמלוה, כגון שהוא חב לאחרים מנה והשטר שטען עליו שהוא פרוע או אמנה היה מחזיק מאתים ונמצא שהוא מפסיד גם לעצמו, בזה הוא נאמן בהודאתו, שמתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד על האחרים. והאי סברא מסתברא דליתא, דכיון דחיישינן לקנוניא לא מהימן בהודאתו היכא דחב לאחרים, לא מיבעיא דאי טעין אמנה דמרע לסהדי דלא מהימן אע"ג דאית ליה מנאתא בההיא פסידא, אלא אפילו טעין פרוע הוא מהימן גביה דידיה ולא מהימן גבי חבריה, דיכלינן למימר דבהדי לוה עבד קנוניא, ולהכי מודה לו בכך. ולא דמי לההיא דגיטין [נ"ד ע"ב] דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת, דשאני התם דליכא חשש קנוניא וכ"ת אי קימא שטרא בידיה ניהימניה במגו דאי בעי קלתיה, דבר זה הרי תרצו הרב בעל המאור ז"ל דשאני הכא דאיכא למימר איערומי קא מערים, וכמו שכתבנו למעלה.
